בשש בערב מסיימת זינה רזילוב את עבודתה בסופרמרקט בחדרה. בעודה לבושה בחלוק הקופאית שלה, היא ממהרת אל מרתף של בניין באחד הרחובות הראשיים בעיר, לחזרה של התיאטרון שבו היא משחקת. זהו התיאטרון היחיד בעולם שמעלה הצגות בשפת הג'והורי, או בשמו הרשמי - "תיאטרון יוצאי מזרח קווקז".
באיחור קל, שמעורר את כעסו של הבמאי ומנהל התיאטרון, רומן איזייב, היא מצטרפת אל המנהל המוסיקלי, שמאי אבדלימוב, ואל שאר השחקנים והשחקניות. כולם ישובים סביב שולחן מכוסה גזרי עיתונים ברוסית, שותים תה וממתינים לתחילת החזרה. בשעות היום, השחקנים עובדים קשה לפרנסתם ושלושה ערבים בשבוע הם משתתפים בחזרות, בלי תמורה כספית. הוותיקה שבהם היא ביקל מטטוב, שהיתה שחקנית בתיאטרון הזה עוד בעיר מולדתה, דרבנט שבדגסטאן. בתחילת החזרה, מתרכזים השחקנים סביב הפסנתר של אבדלימוב ושרים בשפה הדומה לפרסית, אבל צליליה רכים יותר, בתוספת ע' וח' גרוניות ועם תנועת "אוו" שמזכירה צרפתית.
התיאטרון הג'והורי הוקם ב-1923 בדרבנט ובישראל הוא פועל מ-2001. איזייב, המנהיג הבלתי מעורער שלו, הצטרף לתיאטרון ב-1961. זינה, בת 37 שעלתה לפני עשור, משתייכת לדור הצעיר של השחקנים. כילדה לא ידעה לדבר
ג'והורי, מכיוון שגדלה בפנימייה. רק כשחזרה להתגורר בבית הוריה, בגיל 14, עשתה ניסיונות ראשונים לדבר בשפה הזאת. דווקא אמה אמרה שעדיף שתשתוק, כי היא "מדברת מוזר".
הג'והורי, ממשפחת השפות האיראניות, היתה שפתם של היהודים שהתגוררו בחלק המזרחי של הרי הקווקז, קבוצה אתנית שכונתה גם "היהודים ההרריים". שנים חיו יהודי הקווקז כמיעוט בחלק הצפוני של אזרבייג'ן וברפובליקת דגסטאן שברוסיה. באותו אזור יש אוכלוסייה גדולה יותר של מוסלמים ממוצא פרסי, המדברים שפה דומה המכונה "טאטית". לכן חוקרי שפות מכנים את הג'והורי "טאטית יהודית".
לפי המסורת הרווחת בעדה, יהודי הקווקז הם צאצאי השבטים שהוגלו מממלכת יהודה לאחר שנבוכדנאצר החריב את בית המקדש הראשון. הם התיישבו בפרס ושם רכשו את אחד הדיאלקטים של השפה הפרסית, ועם זאת הצליחו לשמור על אוצר לא קטן של מלים עבריות. כאשר שליטי פרס ביקשו לחזק את גבולותיה הצפוניים של האימפריה, הם יישבו אותם מחדש בהרי הקווקז.
עד המאה ה-20 רווחה ה"זוהון ג'והור", לשון היהודים, בעיקר כשפה מדוברת, שפת החולין, ולא כשפה כתובה. השפה הכתובה העיקרית בקהילה במשך השנים היתה עברית. עברית היתה שפת התפילה והלימוד וכמעט כל הגברים היהודים בקווקז למדו לקרוא ולכתוב בעברית מגיל צעיר. כשהחלו בני הקהילה להשתמש גם בג'והורי כשפה כתובה, היה זה בכתב עברי הדומה לכתב רש"י. שני הספרים הראשונים שהודפסו בג'והורי, בכתב עברי, יצאו ב-1908 וב-1909. היו אלה סידור תפילה וספר ציוני. היהודים הצליחו לשמר את שפתם הייחודית מאות שנים, עד שהרוסים הגיעו לקווקז.
סיפורי סבתא במחצית הראשונה של המאה ה-19 סיפחה רוסיה את האזור לשטחה, והשפה הרוסית החלה נפוצה בקווקז. ככל שהחינוך נהפך חילוני יותר, התפתחו עסקי המסחר עם הקהילה הרוסית ויהודים רבים עברו מהאזורים החקלאיים לערים שאוכלסו על ידי רוסים. כך גם החלה נפוצה בקרבם השפה הרוסית. אבל רק אחרי המהפכה הבולשביקית החל המעבר המאסיבי מג'והורי לרוסית.
ב-1929, בעקבות מאמצי הרוסיפיקציה של השלטון הקומוניסטי וניסיונותיו לדכא כל מאפיין דתי, חדלו דוברי הג'והורי לכתוב את השפה באותיות עבריות ועברו לאותיות לטיניות. כעבור עשר שנים החלו לכתוב אותה באותיות קיריליות. המעבר הזה הפך את קריאת השפה לקשה מאוד, משום שמערכת הסימנים הקיריליים לא התאימה למערכת הצלילים המיוחדת של הג'והורי. מה הביא לכך שאחרי מאות שנים שבהן שמרו היהודים ההרריים על שפתם הייחודית בסביבה רב-לשונית, דווקא במאה ה-20 היא כמעט ונעלמה בתוך כמה עשורים?
את ויטלי שלם, יליד פייטיגורסק שבקווקז, שעלה לישראל ב-1992, השאלה הזאת מעסיקה עד כדי כך שהחליט לכתוב עליה עבודת מאסטר בחוג לבלשנות באוניברסיטת תל אביב. שלם, בן 36, משתייך לדור ששפת אמו לא היתה
ג'והורי, אלא רוסית. "ההורים שלי לא דיברו אתי
ג'והורי, אף על פי שכן דיברו בה ביניהם", הוא מספר. "את המעט שידעתי למדתי מסבתא שלי".
שלם בודק את ההיבט הסוציו-לינגואיסטי של השפה ומנסה לתעד את גלגוליה מהתקופה שלפני המהפכה הבולשביקית ועד היום. "בעבודה שלי אני שואל אם השפה נמצאת באמת בסכנת הכחדה. התשובה שלי היא כן - אם כי לא כרגע. בעוד כ-40 שנה אני מעריך שהיא תיכחד. מומחים נוהגים להאשים את השלטון הסובייטי ואת מדיניות הרוסיפיקציה הכפויה שלו בהכחדת השפה. אבל המדיניות הלשונית של הממשלה הסובייטית היא רק חלק מהעניין. הסיבה החשובה יותר לפגיעה בג'והורי היתה ככל הנראה סוציולוגית.
"החל במאה ה-19, הלכה וגברה יוקרתה של השפה הרוסית, שהשליטה בה נחשבה פתח להצלחה. היהודים ההרריים מצאו עצמם במצב לא נוח. אף על פי שקיבלו את הרוסים בסבר פנים יפות, בוודאי בהשוואה לקהילות אחרות בקווקז, היחס של השלטון הרוסי כלפיהם לא היה שונה מהותית מיחסו אל שאר תושבי האזור. גם ביהודים, כמו בבני קהילות אחרות, ראו הרוסים אנשים חסרי השכלה, נחותים וחסרי מקצוע. הסיבה העיקרית ליחס הזה היתה אי-ידיעת הרוסית. גם היהודים האשכנזים ברוסיה התייחסו אליהם בזלזול. המפתח להצלחה בעולם החדש שאליו נקלעו היה היכולת לדבר רוסית בלי שמץ מבטא זר. ידיעת
ג'והורי נתפשה כמכשול, שעלול למנוע מאנשי הקווקז לדבר רוסית נקייה. יחסם של הדוברים אל שפתם שלהם השתנה, והם אפילו הפסיקו לדבר עם הילדים שלהם בג'והורי".
מחזות נגד סטיגמות בישראל חיים כיום כמאה אלף יוצאי הקווקז, שרובם מתגוררים בעכו, בחיפה, בבאר שבע, בחדרה, באור עקיבא, בנתניה, באשדוד ובאשקלון. בני הקהילה באו לישראל בשני גלי עלייה גדולים - בשנות ה-70 ובשנות ה-90, לאחר התפרקות ברית המועצות. הם מקיימים קשרים הדוקים בינם לבין עצמם וממשיכים לטפח את תרבותם בשפת הג'והורי. מלבד שירים, כתיבה ספרותית ולהקות מחול, הפעילות התרבותית של העדה הקווקזית כוללת את התיאטרון הנודד של רומן איזייב, שמעלה במוקדים השונים של הקהילה מחזות מוסיקליים הומוריסטיים, שמתקבלים באהדה רבה.
לדברי השחקנים, האולמות שבהם מועלות ההצגות בדרך כלל מלאים עד אפס מקום. ההצגות מבוססות על מחזותיו של חיזגיל (יחזקאל) אבשלומוב, סופר יהודי הררי פופולרי שכתב בג'והורי, שתיאר את הווי החיים של היהודים בקווקז. בנוסף הם מעלים הצגות שמתארות את חייהם בישראל, שבאמצעותן הם מתמודדים עם הדעות הקדומות ועם הסטיגמות שדבקו בקהילה וגם עם אתגר ההשתלבות בחברה הישראלית. למרות הקושי לקיים תיאטרון בתקציב מינימלי (מלבד תמיכה קטנה ממשרד הקליטה), ולערוך חזרות בצל ההתמודדות עם בעיות פרנסה ועם מחויבויות משפחתיות, השחקנים מרגישים שיש להם חלק חשוב בשימור המורשת התרבותית שלהם. לכן הם מוכנים להקריב לא מעט כדי להמשיך.
רזילוב, אם לשלושה, משאירה את ילדיה בהשגחת הסבתא כשהיא באה לחזרות. "בעשר השנים שעברו מאז הוקם התיאטרון היו הרבה בנות צעירות שבאו לעבוד אתנו, ופרשו אחרי שהתחתנו כי הבעלים כבר לא הרשו להן לבוא", היא מספרת, "כשהתחתנתי העמדתי את זה כתנאי לבעלי: אמרתי שאם הוא לא יאפשר לי להמשיך בתיאטרון, לא אתחתן. הוא לא הסכים והיו הרבה בעיות עם המשפחה בעניין הזה, אבל בסוף זה הסתדר".
בוריס חנוכייב הוא אחת הדמויות הידועות בקהילה הקווקזית בישראל. הוא נולד ב-1952 בדרבנט, שהיתה אחד הריכוזים הגדולים של היהודים בקווקז, ועלה לישראל ב-1991 עם אשתו ושני ילדיו. כיום הוא מתגורר באור עקיבא. עובד סוציאלי בהכשרתו, הוא מועסק במשרד הקליטה כיועץ לקליטת עולי קווקז, אבל בקרב יוצאי האזור, חנוכייב ידוע בעיקר כמשורר וכסופר.
"כשהייתי ילד, דיברנו בבית רק
ג'והורי. רוסית למדתי רק בבית הספר. היהודים היו אז כשליש מאוכלוסיית דרבנט. היום, אחרי העלייה הגדולה של שנות ה-90, נשארו בעיר רק כ-2,000 יהודים. כשהייתי בכיתה ז' התחלתי לכתוב שירים וסיפורים. בהתחלה כתבתי ברוסית, אבל באמצע שנות ה-70 פנה אלי אחד המוסיקאים של הקהילה שלנו, דוד אוסיפוב, והציע לי לכתוב מלים ללחן שלו. כתבתי שיר בג'והורי שנקרא ?האורחים של דרבנט', שהתפרסם מהר מאוד. בארץ, הזמר סרגיי אלייספוב הוציא דיסק שכולו שירים שלי וכשיש חגיגות בר מצווה, חתונות, מסיבות לכבוד ברית מילה, שרים את השירים".
חנוכייב גם מפרסם שירים בחוברת ספרותית שיוצאת לאור בישראל פעם בשנה, המחזיקה שירה ופרוזה ברוסית, בג'והורי ובאזרית. לאחרונה החל לכתוב שירים בעברית. אחד משיריו בג'והורי אומר:
"מה שהיה נשאר בזיכרוני כעד.
אך התחושות של אז אינן עזות כעת.
כעוף החול גם נשרפתי וגם לחיות חזרתי,
את הקושי והשמחה כשני שווים בירכתי".
40 שנות הפסקה עד מלחמת העולם השנייה, היו באזור הקווקז בתי ספר ששפת הלימוד בהם היתה
ג'והורי. בזמן המלחמה ההוראה בבתי הספר האלה הופסקה והיא חודשה רק ב-1988, לאחר שחנוכייב הקים מרכז תרבות יהודי בדרבנט ושיכנע את השלטונות לחדש את שיעורי הג'והורי בבתי הספר. שני ילדיו, שחונכו מילדות לדבר רוסית ולא ידעו
ג'והורי, היו בין תלמידיו הראשונים.
חנוכייב מספר שבילדותו היו בדרבנט חיי תרבות עשירים מאוד שהתנהלו בג'והורי, גם תחת המשטר הקומוניסטי. "היו קולחוזים שכמעט כל תושביהם היו יהודים. היו להם תיאטרונים ולהקות מוסיקליות שהופיעו בג'והורי. ההצגות האלה בדרך כלל היו קשורות לפולקלור הפרסי, כי מבחינת היהודים התרבות הגבוהה היתה התרבות הפרסית והאזרית, ולא התרבות העברית. לא הכרנו את ביאליק וטשרניחובסקי. הסופרים שקראנו היו יונו (יונה) סימיונוב, ששפתו היתה עשירה מאוד ומשובצת מלים עבריות וביטויים השאולים מלשון הקודש, מישי (משה) בחשייב שכתב פרוזה ושירה, חיזגיל (יחזקאל) אבשלומוב שכתב פרוזה ומחזות סאטיריים והומוריסטיים, סרגיי ייזגייאייב שהיה משורר ופילוסוף ודניל אתנילוב שהיה משורר בעל ראייה מפתיעה וחתרנית".
חנוכייב יודע שכדי שיהיו קוראים רבים יותר לשיריו, כדאי שיכתוב אותם ברוסית. למרות המאמצים, אוכלוסיית דוברי הג'והורי הולכת ומצטמצמת במהירות ואוכלוסיית קוראי הג'והורי קטנה אף יותר. לכן פירסם עד כה שלושה ספרים ברוסית.
להערכתו, היום חיים בישראל כ-50 אלף דוברי
ג'והורי בלבד - אלה שנולדו לפני שנות ה-70. רובם, לדבריו, אינם מדברים
ג'והורי עם ילדיהם. "בארץ, כשאת שואלת את התלמידים בבתי הספר מה שפת האם שלהם, הם עונים רוסית. אף אחד כבר לא אומר
ג'והורי".
ויטלי שלם מציין שהמקום היחיד בעולם שבו עדיין אפשר למצוא ילדים קטנים המדברים
ג'והורי בינם לבין עצמם, כלומר מקום שבו השפה עדיין חיה ונושמת כשפת הדיבור העיקרית, הוא בעיר קובה שבצפון אזרבייג'ן, שם מתקיים הריכוז הגדול ביותר בקווקז של יהודים הרריים, המונה כמה אלפים.
גם שלם מודה שהצורך שלו לחקור את השפה נובע מתחושה שזה עולם הולך ונעלם. "יש הרגשה של פספוס, שאני לא יודע כמו שצריך שפה שהיתה אחד המאפיינים התרבותיים של הקהילה שלי וחלק מהזהות הקולקטיבית שלנו באזור רב-לאומי, רב-רבותי ורב-לשוני. מובן שיש גם הרגשה של נוסטלגיה מסוימת, געגוע לקול של סבתא שמדברת אתי בשפה הזאת ואני מנסה לחקות אותה בצורה ילדותית. יש בי לפחות צורך לתעד את הג'והורי לפני שיהיה מאוחר מדי".
את הצגות תיאטרון הג'והורי באים לראות צופים מכל שכבות הגיל, גם צעירים שבקושי מבינים את השפה. אפילו ילדיה של השחקנית זינה רזילוב אינם מדברים
ג'והורי. "בהתחלה דיברתי אתם גם רוסית, גם
ג'והורי וגם עברית. אבל הם מתבלבלים ויש להם קשיים עם לימוד העברית, אז החלטתי להפסיק לנסות ללמד אותם
ג'והורי. יותר טוב שקודם יידעו עברית כמו שצריך".
ג'והורי שם:
ג'והורי, טאטית-יהודית
מוצא: החלק המזרחי של הרי הקווקז
הדוברים: יהודי האזור וצאצאיהם במדינות שונות
מספר הדוברים כיום: בעולם כמאה אלף; בישראל כ-50 אלף, רובם זקנים
עוד משהו: יש ארבעה דיאלקטים שונים של
ג'והורי, לפי האזורים בהם דוברה השפה
מילון כיס תומושה - הצגה
ווזירגור - שחקן/שחקנית
מעני - שיר
עיל - ילד/ילדה
קלדדה - סבתא
חלף-מה - ילדי, בני (פניית חיבה של סבתא לנכד. ייתכן שהמקור לביטוי הוא המלים העבריות "חלב שלי")
